אירועי הפרהוד בבגדד

פרק 3 נכתב כמה שנים לאחר ששמעתי את עדותו של ניצול הפרהוד אדי מור. הסיפור עליו אני עובדת בימים אלו אמנם הולך להיות סיפור פרי דמיוני לחלוטין, אבל כן החלטתי להכניס בו מספר אזכורים לאירועים שהתרחשו במציאות. כתבתי כאן בעבר פוסט אודות אירועי הפרהוד שהתרחשו בעיראק, וציור זה מתייחס לאחד מהם.

בשנת 1941, בליל חג השבועות התכוננו יהודי בגדד בעיראק לציין את החג עם בני משפחותיהם. יהודים רבים היו בדרכם לבית הכנסת. חלק היו בהכנות לחג בבית. באותו ערב החל פוגרום הפרהוד (בערבית: "ביזה", "שוד"). המוני קיצוניים אנטישמים החלו לטבוח בכל יהודי שראו ברחוב, ופרצו לבתי יהודים ובזזו כל דבר ייקר ערך שמצאו. היו שכנים מוסלמים שחיו בשכנות טובה עם שכניהם היהודים, והחביאו אותם באותו לילה נורא. 

סבתי, אחיה ואמה ניצלו על ידי שכנתם המוסלמית, בין הייתר. כשדפקו הפורעים על הדלת ושאלו אם יש אצלה יהודים, היא שיקרה ואמרה שלא. הפורעים האמינו לה, והמשיכו למקום אחר. בזמן הזה, סבתי ומשפחתה עברו מגג לגג וכך ניצלו (ככל הנראה מביתם שלהם לגג של השכנה המוסלמית). 

במשך המון שנים לא ידעתי על אירועי הפרהוד, או על כל קשר של משפחתי לכך. גיליתי זאת במקרה בתיכון. 

בהמשך, כשהכרתי את חברתי ושותפתי למעונות במשך 3 שנים, אלה בן יעקב, גיליתי פרט נוסף אותו החלטתי להכניס לסיפוריי (בעקבות סרט הגמר שעבדה עליו יחד עם חברתנו אניטה חג'דוסט).

מסתבר שבעיראק מספר ימים לפני תחילת הפרהוד, שערי בית של יהודים סומנו בכף יד אדומה- וכך הפורעים ידעו להבדיל מייד בין בית של יהודים לבין בתי מוסלמים. תודותיי הרבות לעדותו של ניצול הפרהוד, אדי (אדוארד) מור, אשר ציין פרט זה ועוד רבים מזכרונותיו בהרצאתו באוניברסיטה העברית בירושלים. לעדותו של אדי מור במסגרת מרכז מורשת יהדות בבל לחצו כאן.

לסרט הגמר של אלה ואניטה, ממנו שאבתי את ההשראה, לחצו כאן.